אמא יקרה לי

נְשִׁיקָה בַּכִּיס
שלומית כהן אסיף

קַח אֶת הַנְּשִׁיקָה
שְׁמֹר אוֹתָהּ בַּכִּיס

אִם תֵּלֵךְ לְאִבּוּד,
אִם מִישֶׁהוּ יַרְבִּיץ,
אִם מִישֶׁהוּ יַכְעִיס,
יֵשׁ לְךָ נְשִׁיקָה בַּכִּיס.

אִם תִּהְיֶה עָצוּב,
אִם דִּמְעָה שֶׁל גֶּשֶׁם
תִּרְקֹד עַל רִיס,
יֵשׁ לְךָ נְשִׁיקָה בַּכִּיס.

לי יש את אמא שלי.
מגיל אפס אנו קוראים לאמא כשכואב ועצוב. אני כבר בת 33 (וחצי, אבל מי סופר?) ועדיין, כשקצת עצוב, קשה ובמצבי "סוף העולם הגיע" אני זקוקה לאמא לידי. אפילו רק לשמוע את קולה.
מכל האנשים המשמעותיים בחיי (וברוך ה', יש הרבה מהם), אמא היא הקֶשֶת שלי. צבעונית ושמחה, מרימה ומחזקת.
כשאני חווה משבר כלשהו, אני מאפשרת לעצמי קצת לדאוב ולכעוס לפני שמרימה אליה טלפון, כי בכל זאת, צריך קצת להוציא תסכול וכאב. אבל תמיד יודעת שכשאתקשר לאישה המופלאה הזו, היא תגיד משפט אחד (שעם הזמן יתברר כנכון וחכם ובאותו הרגע הכי יעצבן ולא יתקבל על דעתי המרירה) והמשפט הזה יחלחל לו ויסייע לי להשלים עם ה"דין" ולקבלו לחיי. כי בסופו של דבר, גם אני מאמינה שהכל לטובה, גם אם לא רואה מה בדיוק ואיך, לעזאזל...

היא תמיד שם. היא כואבת את כאבי ומנסה לקחת על עצמה כל קושי שלי. בחודש הראשון ללידה, היא ישנה לצידי ועושה ה כ ל חוץ מלהניק את הקטנה.. היא לא בין אוהבי המטבח ומשימות הבית, אבל בביתי נכנסת בה ישות אחרת ביתית וחרוצה והיא תעשה כל מה שיקל עליי ויאפשר לי לעצור ולנשום.
היא לא תפרגן לעצמה ותתפנק, אבל אם תראה משהו שעשוי לחמם את ליבי, היא תשלם עבורו משכורת חודשית והכוונה היא לא במובן החומרי. כי היא לא. בכלל לא.
היא אישה חזקה וגיליתי את זה עוד בילדותי, כשהוריי התגרשו והיא עבדה בלי סוף ולמדה, כדי להיות עצמאית ולחזור אלינו מועצמת.

ואז מגיע יום הולדתה (לא עגול ולא מגלה בת כמה היא בעוד שנה) ואני רוצה להעניק לה יום אחד, שתעצור היא ותתפנק ושתראה כמה יפה היא.
ומאחר והיא "קֶשֶת" בשבילי, התגייסו הקטנות להעניק לה קשת בחזרה. קשת צבעונית ומתוקה. כי אין על המתנות של הידיים הקטנות האלו.
קשת מ"רויאל אייסינג" (מוכן לעבודה ושאפשר לאכול אותו :) להשיג כאן: "מותק בוטיק סוכר"), מציירים על נייר פרגמנט ומכסים ברויאל לפי השרטוט בצד ההפוך.

אפשר גם למלא שטחים במכחול.

ומובייל של קשתות למיטיבי לכת..מציירים על שקפים, צובעים וגוזרים.

ואת כל אלו, כולל הקטנות, ארזתי ליום המיוחד שלה.
לחלק המעשי, גייסתי את אחיי, את חברתה הטובה נעה וצמד מופלאות מקצועיות:
גילי שני- מאפרת מוכשרת ויפהפיה הורסת, בוגרת בית הספר לאיפור של נטשה דנונה, מאפרת כלות ואופנה.
וצלמת הבית, ענבל גינת, שתמיד יודעת מה חולף בראשי.

אם אני מחשיבה עצמי כ"לא פוטוגנית בעליל", אז אמא שלי היא אמא של ה"לא פוטוגניות". הפרצוף המוזר בעת הקליק כנראה עובר בגנים ולאף אחת מאיתנו אין תמונה הולמת של המציאות.
ורציתי שתהיה לה, שתהיה לנו, תמונה שלה בכל הדרה, ברגע שמח ומפנק עם הנכדות שלה, כדי שיהיה גם תירוץ להגדיל ולמסגר :).

אז ניסיתי להפתיעה, דבר שמאוד קשה לביצוע כשאמא שלך בעלת אינטואיציה חזקה... וכשמגלה, מנסה להניא אותי מלעמול עבורה או חס וחלילה "לבזבז כספים". מה שהיא לא מבינה הוא שהאנשים האוהבים אותה הכי הרבה בעולם רוצים להעניק לה מהאהבה הזו ובעיקר ביום המיוחד שלה. תביני כבר, אמא.

קבעתי איתה להיפגש בביתה המדהים של נעה שלה, שמהווה עבורנו כבר הרבה יותר ממשפחה.
היא כבר פחדה ממה הולך לקרות ומלמלה רבות דברים שלא מובנים לה ולי.

עכשיו אמא, כבר יכולה לגלות לך את הכל לפרטים...
רציתי להעניק לך את התחושה שהכל סובב סביבך. שכלום אחר לא חשוב, שרק את שם מול העדשה של ענבל. מתייפייפת ומתכוננת לרגע שלך עם אנשים שאוהבים אותך. הזמנתי את גילי לאפר אותך, כדי שגם תרגישי הכי יפה שיש.
הכנתי לך שולחן יומולדת צבעוני ושמח כמו שאת תמיד גורמת לנו לראות את הטוב והאור בקצה המנהרה.
הבאתי ידידות קטנות שיעשו רעש מסביב, יספקו סטיילינג בגרושים ושיחממו אותך, כי כוחן עולה על שלי.
ובאתי גם אני לאפשר את כל זה.
תודה שנכנעת לבסוף והפסקת לקטר :).
תודה שזרמת והצלחת להנות.
תודה שנולדת!
ועכשיו יש לנו גם תמונות (טוב, קצת..)!

טוב, נו, לא תכננתי להצטלם...

לפעמים המטרה מקדשת האמצעים...

הקשת שלי :)

מזל טוב, עד שנה הבאה, בה נצטרך לחשוב על רעיון חדש "איך לשמח את אמא, מבלי שתכאב על הדרך בה שימחנו"...

אוהבים מאוד,
איתי ואורי
מיכל רוני ותמר
אבידע וגפן
ערני
וגם נעה שלך

ממליצה בחום:
צילום: ענבל גינת. בלוג, פייסבוק.
איפור: גילי שני. אתר, פייסבוק.